Tuesday, September 1, 2015

Safe Travels, Don't Die....


האוטובוס חזרה מהקמפינג בRANUA לכיוון  ROVANIEMI יצא בסביבות 14 בצהריים, מה שאומר שבחוץ כבר ערב והשמיים מוארים מחשיכה כחולה שמשתקפת בשלג ובעצים ומעמעמת הכל. הזדמנות נהדרת לישון שעה באוטובוס המחומם והמנחם. כשהגעתי חזרה לרובניימי כבר זכרתי את הדרך למרכז, שם הלכתי לפגוש את טומי שנענה לבקשה ממני בקאוצ'סרפינג, והסכים לארח אותי בביתו. ראיתי בפרופיל שלו ושל אשתו שהם מאוד פעילים שם, מטיילים ומארחים הרבה, אבל עוד לא חשבתי שאקבל אצלם כזו השראה... נפגשנו במרכז הרחוב הראשי של רובניימי ליד עץ אשוח ענקי כשפנסים גדולים מאירים על הרצפה ומציירים רונים (RUNES, סמלים מהתרבויות הגרמאניות והנורדיות ששימשו כא"ב לפני האותיות הלטיניות), איזו סבתא נמרצת מחליקה על הליכון ששופצר על מגלשת קרח (אל תעמדו לה בדרך) ואייל צפון עם כרכרה שלוקח כמה ילדים לסיבוב. 



טומי הגיע עם אופניים ונראה מאוד נמרץ ושמח לארח, על אף שהיה אחרי יום בעבודתו החדשה כשוטף כלים באחת המסעדות. הוא עבר ממש לא מזמן מאמסטרדם לגור עם אשתו הטרייה והמקומית, וכרגע זה הדבר היחיד שהוא יכול לעבוד בו לפני שישיג אישורים נוספים. ספרתי לו קצת על איך עברו עליי הימים האחרונים והוא סיפר קצת על החיים החדשים בפינלנד ופירש לי שמות של רחובות שעברנו בהם, ובעיקר סיפר על הרפתקאות מוגזמות שעבר עם אשתו בקאוצ'סרפינג כשהם מטיילים באמצעות טרמפים בלבד, פעם אחת אפילו מהולנד לתל אביב דרך מדינות ערביות.

אחרי בערך 40 דקות של החלקרח עם התיקים, הגענו לביתם בשכונה קצת יותר שקטה מחוץ לעיר אחרי אחד הגשרים. הבית היה מחומם כהלכה ומעט חשוך, האירו אותו קישוטים שהיו תלויים על עץ חג המולד בסלון, בעוד זוגתו של טומי עמדה במטבח והכינה עוגיות ועוגת זנגביל גדולה בצורת בית מקושט בציפוי לבן לשלג וסוכריות בצבעי פסטל לבן תכלת וורוד. ריח של מאפה ג'ינג'ר משכר והרגשה חמימה של חג יצרו נעימות שהיה ממש כיף להיכנס אליה מבחוץ.



הורדתי את התיק מפלצת בסלון ואז התפניתי לשים לב לז'קט צהוב זרחני עם מחזירי אור שתלוי על הקיר (כמו שיש ברכבים בארץ ולובשים כשעוצרים בשוליים), רק שעל זה היו תפורים טלאים ותגים ופאצ'ים של לפחות 50 מדינות. ליד הקיר המשותף למטבח היה ארון ספרים שהיו בו כמעט אך ורק מפות דרכים וכבישים של כל אירופה וארה"ב. הבנתי שהחמימות הזו בבית הוא הזדמנות נעימה בשבילם כי נראה שהם לא נמצאים שם יותר מדי - ועדיין הם מצאו לנכון לארח אנשים בחג.

אשתו הייתה נחמדה ומנומסת (לא חושב שהייתי מעביר לה בשקט אם לא הייתה נותנת לי עוגייה) והעסיקה עצמה במטבח כשטומי הודיע שהוא עושה שוב סיבוב לעיר להביא עוד זוג בלגים שמתארח אצלם, ויחזור עוד שעה. מעניין מתי הם יפתחו הוסטל. אחרי 5 דקות שהורדתי את התיק והתמתחתי מעט, יחד עם כל תחושת החמימות והביטחון הזו וכמובן ההערכה לעובדה שמצאתי כזה פתרון לאירוח, התמלאתי גם בתחושת חוסר סיפוק ושיעמום שהציפו אותי. שכבת העננים הסמיכה בחוץ הייתה די מייאשת כשברור לך שהם לא בעניין של להסתלק לפחות עד מרץ, כשהסיכוי שמשהו יתפזר לרגע ויאפשר איזה הצגה פשוט לא היה קיים והפך את העניין של לישון בחוץ כיף רק בשביל ההפסקות בסאונה.

דברתי עם אשתו קצת על העננים ואיזה מבאס זה, ונראה שמשהו אצלה התעורר ושחרר אותה מהעיסוק הקפדני בעוגיות הזנגביל, כדי לגשת למחשב ולבדוק את התחזיות לעננים ולזוהר הצפוני. "אתה יודע , אם אתה רוצה באמת לראות משהו בזמן שאתה באיזור, כדאי לך להגיע ל TROMSO. זה בערך אלף קילומטר צפונה כבר בתוך נורווגיה ממש קרוב לים הצפוני" . היא הסבירה שריבוי הפיורדים וזרמים חמים מזרם הגולף שעובר שם מפזרים את העננים ויש סיכוי הרבה יותר טוב - על אף שהתחזית לזוהר הצפוני עצמו הייתה די נמוכה. זכרתי את טרומסו כששמעתי על עבודה בעגלות בנורווגיה, והיה נחמד להיתקל באפשרות הזו עכשיו להיות שם בשביל דבר כזה. לא היה לי בדמיון שום תסריט שבו אני מגיע לנורווגיה בטיול הקצר הזה וגם באותו רגע זה היה נראה לי לא אפשרי בשום דרך. מתחיל עכשיו הלילה השלישי מתוך שישה, וכרגע נראה שאם אסע לשם באוטובוס אגיע רק  ל3 או 4 שעות לפני שאצטרך להתחיל לחזור חזרה את אותו פרק זמן, מה שמשאיר לי לילה אחד להיות ברכבת חזרה מרובניימי להלסינקי לטיסה חזרה הביתה. בדכ כשאני מתחיל לחשב דברים כאלו אני יודע כבר שכנראה זה פשוט מה שהולך לקרות ואני איאלץ להפנים את זה לאט לאט. "יש עוד אפשרות", היא אמרה, "ככה תרוויח אולי עוד לילה. צא עכשיו בטרמפים". אין מה לעשות, הגברת ידעה איך להדליק אותי. העברתי כמה רגעים טובים בישיבה על הספה, דמיינתי את עצמי עומד בטרמפים בחושך ביער בשלג ועוד בלילה כשאני לא מבין שום דבר שרשום מסביבי... תהיתי עם עצמי האם אני מסוגל לאשר לעצמי דבר כזה והאם אין איזה חוש אחריות מפותח כאן שיצעק עליי תפסיק לדמיין כבר יא משוגע עם משאלת מוות באיגלו. ניסיתי מאוד מאוד לחפש את הקול הזה, אבל הקול שדווקא משך את אוזניי היה קולה של זמרת שקטה ומרגיעה, שהתנגן בפלייליסט הממוחשב של הגברת ההרפתקנית אופת העוגיות. בעוד אני מתלבט ומהרהר בבעד ונגד השגעון,  הקול של הזמרת משך אותי ודרש תשומת לב. כששמעתי את המילים של השיר התחלתי לצחוק בפנים מכמה שהכל יכול להיות מדוייק גם כשהאירוניה כבר מגוחכת. וזה היה השיר:
Lisa Hannigan - Safe Travels



ברגע שהצחוק הזה נרגע בפנים ואמרתי לה שאני הולך על זה, היא הפגינה שוב את קור רוחה, שלפה לי מפה של העיר ושרטטה לי בדיוק מה לעשות: "לכאן אתה הולך קודם כל, תקנה מדרסים עם רפלקטורים מבודדים לשים בתוך הנעליים. אחר כך אתה הולך כאן לסופר תקנה כמה דברים לאכול בדרך וגם ווסט צהוב זוהר שיהיה לך, אחרי הכל אתה לא משוגע... בסופו של דבר אתה הולך עד הצומת הזו ועומד ביציאה אחרי העיקול ומחכה לטרמפ". אמרה וציירה לי שלט שרשום עליו TROMSO מאיזו חתיכת קרטון שתלשה.  THE ADVENTURE IS BACK ON!




כשטומי חזר עם זוג הבלגים הודעתי לזוג שהם יכולים לשמור את הספה לעצמם ואני כבר יוצא חזרה לעיר לקחת טרמפים לטרומסו. טומי די היה מאוכזב מהרעיון וישר הסתכל על אשתו בפרצוף מאשים, מה עשית למשוגע הזה, עכשיו לא נוכל להחזיר את חובנו לאגודת המטיילים הבינלאומית של הקאוצ'סרפינג. אבל הוא הבין טוב מאוד את היצר והסביר לי איך לצאת חזרה לעיר. נורא רציתי עוד עוגיה אבל כבר קבלתי כאן כל מה שחיפשתי.





SUB ZERO WINS





No comments:

Post a Comment