Northern Exposure \ \ \ חשיפה לצפון

עמוק בשלג

אני אף פעם לא מצליח להיזכר באיזו שעה הגעתי לROVANIEMI. כמעט מהרגע שנחתתי בפינלנד הכל היה נראה כמו לילה אחד גדול, ובמיוחד אחרי כזו נסיעה סהרורית ברכבת לילה. זה היה נראה כמו אמצע הלילה, 4 לכל המאוחר, כשהשמש עדיין אפילו לא רומזת שבא לה להתעורר היום. זה היה מהמצבים האלו שהנסיעה מהווה איזהשהו מקום בטוח, שמישהו מוביל אותך לאנשהו. הרכבת יודעת לאן היא לוקחת אותך, ולפחות עד שם אתה יכול להיות בטוח שלא יתנו שתקפא מקור. היא תסחב את התיקים בשבילך ותיתן לך מקום לנוח, עד שתהיה שוב ברשות עצמך. ואז הדלתות נפתחות בתחנה האחרונה, ובהיסוס כבד אני מעמיס את התיקים ויוצא לטבילת קרח ראשונה. במציאות, זה היה משהו כמו 8 בבוקר, ירד שלג כבד ובחנייה עשרות זוגות אופניים שנראו שכבר התרגלו לקור.

צעדתי לביתן הרכבת הקטן, זו הייתה הליכה קצרה עם יעד ברור וקרוב ומשם בטוח אמצא מפה של העיר, או תיירים שעשו קצת עבודת הכנה או אבין מה קורה בכלל ולאן הגעתי. בפנים היו עשרות תיירים מהמזרח שלא הבינו מילה באנגלית ונראו מאוד משימתיים לגבי איסוף הרכבים המושכרים שלהם. בין המחשבה על לנסות לתקשר ולהבין מישהו מהם, לבין הנסיון לפענח את מפת העיר בפינית, העדפתי פשוט ללכת לקחת כוס קפה וללחפש קצת מידע באינטרנט לפני שאני יוצא להמשיך להסתובב בחושך. אגב פינית, זו אחת השפות היפות בעולם וכנראה גם מהקשות. אני לא כל כך שותה קפה ביום יום, אני אוהב כוס קפה טובה פעם בכמה שבועות, אבל במצב כזה חשוב להכניס קצת חום לגוף, זה מאוד מעורר, והכי חשוב זה תירוץ לשבת שם שעה, להוריד את התיקים ולהשתמש בWI-FI.

אז אחרי כמה בירורים וקריאה על רובניימי העיר, בירת לאפלנד, הנקודה בה מתחיל החוג הארקטי, הבנתי שלא נסעתי לכאן בשביל לשבת בבתי קפה, חגרתי את התיקים ויצאתי לכיוון מרכז העיר, בערך 2 ק"מ הליכה. מיותר לציין שמאוד קשה להבדיל בין כביש למדרכה עם ככ הרבה שלג, ובכלל מה יש לעשות במרכז העיר במה שנראה כמו לילה תמידי.

נכנסתי לאיזה מרכז קניות, חיפשתי סופר לקנות קצת צידה לאותו יום ; לחמניות מקמח מלא, פירות וירקות, קצת גבינה, וישבתי להכין כמה סנדויצ'ים בבית קפה ממול. כשלא ככ ידעתי עדיין מה איתי ולאן אני הולך, באופן טבעי מצאתי את עצמי מאזין ומנסה לספוג את השפה והמנטליות של האנשים, לצפות בחיים מתנהלים להם ולנסות לזהות דברים אנושיים מוכרים, שיעזרו לי להבין שבני אדם באמת חיים כאן. ביציאה ממרכז הקניות השמיים היו כבר מעט מוארים, אז המשכתי להסתובב בעיר. מדרחובים מושלגים ומקושטים, עצי אשוח גדולים וצבעוניים, דוכנים לתיירים, סבתות מתגלצ'ות עם מחליקי קרח שהם הליכונים (באמת), ובעיקר, בעיקר, הרבה מאוד שלג.

על אף שהיה לי אוהל בתיק ותכננתי לישון בחוץ רוב הזמן, החלטתי שראוי שקודם כל אני אעשה מאמץ למצוא פתרון למקום מסודר לפחות ללילה אחד. לשים את הדברים, לעשות מקלחת חמה אחרי כמה ימים, ולצאת בכיף שלי בערב לראות אם הזוהר הצפוני יצליח איכשהו לזרוח דרך העננות הכבדה, שלאט לאט גיליתי כמה היא מאפיינת את פינלנד. עברתי במרכז המידע לתיירים ולקחתי חוברת עם כל המקומות שמשכירים חדרים באיזור.

הלכתי בין כמה מלונות והוסטלים עם כל התיקים, כשמאחד לשני אני מרגיש שאוזלת לי האופטימיות. כשאתה מבין מה זה המקום הזה בשביל חבר'ה נוצרים מרוסייה ומסקנדינביה, הלא זוהי בירתו ומשכנו של סנטה קלאוס בכבודו ובעצמו, ואני מגיע עם החרמונית מהארץ בשבוע הראשון של ינואר, ומצפה למצוא איזה חדר. אחרי שעתיים של חיפושים והתרוצצויות החלטתי להגיע שוב לנקודת המפלט הראוייה, איך לא, בית קפה במרכז העיר. לפחות היו שם קצת יותר אנשים וצעירים וקצת רוח חיים וגם קפה קצת יותר טוב. המשכתי והמשכתי לחפש, כשאני מוצא את עצמי מתפשר על מרחק, מחיר, רק תנו לי חדר. ניסיתי הכל, למצוא אנשים דרך הקאוצ' סרפינג ואפילו איגלואים מקרח היו מושכרים כולם לתקופת החגים ונחשבו אטרקציה. הייתי מאוד קרוב ללחזור לצידו של הנהר הקפוא ופשוט להתמקם שם. מסתבר שהלאפים (בני השבטים המקוריים מאיזור לאפלנד) היו לפעמים ישנים ככה על הרצפה בחוץ ושורדים בעזרת פרוות של חיות שצדו.

ניסיתי עוד מקום אחד, משהו כמו 70 ק"מ דרום מזרח, שמסתבר שמיועד לקמפינג - הספיק לי רק לקרוא שיש מקלחות חמות, הרמתי טלפון ותוך שניות כבר הייתי בדרך לאוטובוס לRANUA. זה הרגיש לי כמו חוויית קמפינג מבוקרת וגם אם המצב יהיה נורא אולי אני אדפוק להם על החלונות ואתחנן שיתנו לי לישון על הספה בלובי. (אגב גם שם הייתה תפוסה מלאה בכל כפר הנופש, מדשאת הקמפינג הייתה לבנה ופנוייה לחלוטין).

כשהגעתי לRANUA כמובן שכבר היה שוב חושך מוחלט. הגעתי לאיזור הקבלה של כפר נופש, בלב איזור שהוא גן חיות לבעלי חיים ארקטיים, מוקף ביער עם ארזים פיניים קלאסיים. ראיתי שם בפנים את קישוטי החג ואווירה חמימה, אנשים שחזרו מכל מני אטרקציות ספארי שלג, ואני רק מבקש מקום לשים את האוהל שלי. כמובן שהם קצת הופתעו אבל לא מנעו ממני את המשאלה שלי. הפקידה הסבירה לי לאן ללכת ואיך להיכנס למקלחת החמה וכו. במקום מפתח לחדר - מקבלים שלט לשים על האוהל כדי שאנשי הצוות יידעו ששילמת. ניסיתי להרוויח עוד כמה שניות בחום של הלובי, ואז כבר יצאתי שוב להתמקם.

איזור הקמפינג הוא בעצם גן שעשועים שמוקף באיזורים לחנייה של קראוונים ואוהלים, כשלידו בניין כמו בפארקים בארץ, עם שירותים מקלחות וסאונה. כמובן שהייתי היחידי באתר, מיהרתי לפנות קצת שלג באיזו פינה, להקים את האוהל, לסדר שכבות בידוד ושמיכות צמר, ונכנסתי למקלחת. במשך השעה הקרובה עברתי בין המקלחת לסאונת העץ היבשה כשאני מבקש לספוג כל טיפה של חום שנמצאת סביבי. אני זוכר שהתרגשתי ממש, כמו בכל הטיול הזה, מזה שאני נמצא כרגע בחוייה הזו ואפילו מצליח להתנהל בלי טמטום מיותר (בעיניי כמובן), ושיש פתרון להכל. ידידה שלי הגיבה על אחת התמונות ב" INTO THE WILD", ואז נזכרתי קצת בסרט ועל המסר שם בסוף שהאושר אמיתי רק אם חולקים אותו. היה לי מספיק זמן לחוות ולעבור עם עצמי דברים בטיול הזה, ובשלב כזה רציתי נורא קצת לשתף ולספר ואולי גם להגיד שהכל בסדר איתי. איזה מזל שביער הזה היה WIFI.

אני זוכר כמה שיחות נעימות מאוד מאוד בווטסאפ, ושסיפרתי בהתלהבות מה עבר עליי ביומיים האחרונים. ישבתי בתוך האוהל וניסיתי להסתכל כמה דקות דרך הרשת. אולי במקרה העננים יתפזרו? מהר מאוד הבנתי שזה לא הולך לקרות היום. את רוב הלילה עברתי בשלום, לאט לאט הבנתי שאני צריך עוד כמה שכבות במיוחד על האצבעות ברגליים שקפאו הכי מהר, אבל ברגע שהבנתי את זה נרדמתי כמו שצריך עד בערך 4 בבוקר. ב4 קמתי מהרעידות של עצמי כשאני לא מסוגל כבר לחמם את עצמי יותר ומבין שאני מוכרח לעשות משהו. כשיצאתי החוצה הבנתי שיש סופה נוראית ומלא שלג ורוח הפכו את המצב לקשה. רצתי שוב לעשות עוד מקלחת חמה וישבתי קצת בתוך הביתן עד שהרוחות נרגעו, לתפוס עוד 3 שעות שינה.

בבוקר גיליתי שמישהו מROVANIEMI חזר אליי לגבי קאוצ' סרפינג ואמר לי שאני מוזמן להיום בערב. עשיתי סיבוב אחרון בכפר הנופש, צילמתי קצת את כלבי המזחלות שחיכו לצאת לסיבוב נוסף, ועברתי בחנות המזכרות בדרך החוצה. האוטובוס חזור יוצא רק ממרכז העיר ולא עובר בכפר הנופש, ככה שציפתה לי עוד שעה של הליכה בשלג עמוק עם התיקים. בדרך הרגשתי שאני מתחיל להתרגל לכל השלג ולתנאים האלו, וזה אפשר לי הרבה יותר להסתכל מסביב ולהתפעל מארץ הפלאות החורפית הזו, מהמחשבות ההרפתקניות שלי ומקבוצת איילי צפון(REINDEER) יפייפים שראיתי מעבר לכביש. בתחנת האוטובוס ישבו חבר'ה מקומיים שמאוד התפעלו לשמוע שאני מישראל, ועל אף שלא הצליחו לתקשר כל כך באנגלית הם התעקשו להזמין אותי לבירה. החטיף היחידי שהיה שם היה מן פנקייק עם ריבה שהרגיש לי כמו קינוח יוקרתי וזללתי אותו בעונג בעודי מחכה לאוטובוס. הרגשתי שסופסוף תהיה לי דרך גם לפגוש חבר'ה מקומיים ולראות את העיר הזו באמת, וגם שיהיה לי בסיס להיות בו כשאני מחכה לערבים לצאת ולראות את האורות. אולי, אולי העננים יתפזרו? התחזיות והאנשים המקומיים היו הרבה פחות אופטימיים....