Tuesday, September 1, 2015

Safe Travels, Don't Die....


האוטובוס חזרה מהקמפינג בRANUA לכיוון  ROVANIEMI יצא בסביבות 14 בצהריים, מה שאומר שבחוץ כבר ערב והשמיים מוארים מחשיכה כחולה שמשתקפת בשלג ובעצים ומעמעמת הכל. הזדמנות נהדרת לישון שעה באוטובוס המחומם והמנחם. כשהגעתי חזרה לרובניימי כבר זכרתי את הדרך למרכז, שם הלכתי לפגוש את טומי שנענה לבקשה ממני בקאוצ'סרפינג, והסכים לארח אותי בביתו. ראיתי בפרופיל שלו ושל אשתו שהם מאוד פעילים שם, מטיילים ומארחים הרבה, אבל עוד לא חשבתי שאקבל אצלם כזו השראה... נפגשנו במרכז הרחוב הראשי של רובניימי ליד עץ אשוח ענקי כשפנסים גדולים מאירים על הרצפה ומציירים רונים (RUNES, סמלים מהתרבויות הגרמאניות והנורדיות ששימשו כא"ב לפני האותיות הלטיניות), איזו סבתא נמרצת מחליקה על הליכון ששופצר על מגלשת קרח (אל תעמדו לה בדרך) ואייל צפון עם כרכרה שלוקח כמה ילדים לסיבוב. 



טומי הגיע עם אופניים ונראה מאוד נמרץ ושמח לארח, על אף שהיה אחרי יום בעבודתו החדשה כשוטף כלים באחת המסעדות. הוא עבר ממש לא מזמן מאמסטרדם לגור עם אשתו הטרייה והמקומית, וכרגע זה הדבר היחיד שהוא יכול לעבוד בו לפני שישיג אישורים נוספים. ספרתי לו קצת על איך עברו עליי הימים האחרונים והוא סיפר קצת על החיים החדשים בפינלנד ופירש לי שמות של רחובות שעברנו בהם, ובעיקר סיפר על הרפתקאות מוגזמות שעבר עם אשתו בקאוצ'סרפינג כשהם מטיילים באמצעות טרמפים בלבד, פעם אחת אפילו מהולנד לתל אביב דרך מדינות ערביות.

אחרי בערך 40 דקות של החלקרח עם התיקים, הגענו לביתם בשכונה קצת יותר שקטה מחוץ לעיר אחרי אחד הגשרים. הבית היה מחומם כהלכה ומעט חשוך, האירו אותו קישוטים שהיו תלויים על עץ חג המולד בסלון, בעוד זוגתו של טומי עמדה במטבח והכינה עוגיות ועוגת זנגביל גדולה בצורת בית מקושט בציפוי לבן לשלג וסוכריות בצבעי פסטל לבן תכלת וורוד. ריח של מאפה ג'ינג'ר משכר והרגשה חמימה של חג יצרו נעימות שהיה ממש כיף להיכנס אליה מבחוץ.



הורדתי את התיק מפלצת בסלון ואז התפניתי לשים לב לז'קט צהוב זרחני עם מחזירי אור שתלוי על הקיר (כמו שיש ברכבים בארץ ולובשים כשעוצרים בשוליים), רק שעל זה היו תפורים טלאים ותגים ופאצ'ים של לפחות 50 מדינות. ליד הקיר המשותף למטבח היה ארון ספרים שהיו בו כמעט אך ורק מפות דרכים וכבישים של כל אירופה וארה"ב. הבנתי שהחמימות הזו בבית הוא הזדמנות נעימה בשבילם כי נראה שהם לא נמצאים שם יותר מדי - ועדיין הם מצאו לנכון לארח אנשים בחג.

אשתו הייתה נחמדה ומנומסת (לא חושב שהייתי מעביר לה בשקט אם לא הייתה נותנת לי עוגייה) והעסיקה עצמה במטבח כשטומי הודיע שהוא עושה שוב סיבוב לעיר להביא עוד זוג בלגים שמתארח אצלם, ויחזור עוד שעה. מעניין מתי הם יפתחו הוסטל. אחרי 5 דקות שהורדתי את התיק והתמתחתי מעט, יחד עם כל תחושת החמימות והביטחון הזו וכמובן ההערכה לעובדה שמצאתי כזה פתרון לאירוח, התמלאתי גם בתחושת חוסר סיפוק ושיעמום שהציפו אותי. שכבת העננים הסמיכה בחוץ הייתה די מייאשת כשברור לך שהם לא בעניין של להסתלק לפחות עד מרץ, כשהסיכוי שמשהו יתפזר לרגע ויאפשר איזה הצגה פשוט לא היה קיים והפך את העניין של לישון בחוץ כיף רק בשביל ההפסקות בסאונה.

דברתי עם אשתו קצת על העננים ואיזה מבאס זה, ונראה שמשהו אצלה התעורר ושחרר אותה מהעיסוק הקפדני בעוגיות הזנגביל, כדי לגשת למחשב ולבדוק את התחזיות לעננים ולזוהר הצפוני. "אתה יודע , אם אתה רוצה באמת לראות משהו בזמן שאתה באיזור, כדאי לך להגיע ל TROMSO. זה בערך אלף קילומטר צפונה כבר בתוך נורווגיה ממש קרוב לים הצפוני" . היא הסבירה שריבוי הפיורדים וזרמים חמים מזרם הגולף שעובר שם מפזרים את העננים ויש סיכוי הרבה יותר טוב - על אף שהתחזית לזוהר הצפוני עצמו הייתה די נמוכה. זכרתי את טרומסו כששמעתי על עבודה בעגלות בנורווגיה, והיה נחמד להיתקל באפשרות הזו עכשיו להיות שם בשביל דבר כזה. לא היה לי בדמיון שום תסריט שבו אני מגיע לנורווגיה בטיול הקצר הזה וגם באותו רגע זה היה נראה לי לא אפשרי בשום דרך. מתחיל עכשיו הלילה השלישי מתוך שישה, וכרגע נראה שאם אסע לשם באוטובוס אגיע רק  ל3 או 4 שעות לפני שאצטרך להתחיל לחזור חזרה את אותו פרק זמן, מה שמשאיר לי לילה אחד להיות ברכבת חזרה מרובניימי להלסינקי לטיסה חזרה הביתה. בדכ כשאני מתחיל לחשב דברים כאלו אני יודע כבר שכנראה זה פשוט מה שהולך לקרות ואני איאלץ להפנים את זה לאט לאט. "יש עוד אפשרות", היא אמרה, "ככה תרוויח אולי עוד לילה. צא עכשיו בטרמפים". אין מה לעשות, הגברת ידעה איך להדליק אותי. העברתי כמה רגעים טובים בישיבה על הספה, דמיינתי את עצמי עומד בטרמפים בחושך ביער בשלג ועוד בלילה כשאני לא מבין שום דבר שרשום מסביבי... תהיתי עם עצמי האם אני מסוגל לאשר לעצמי דבר כזה והאם אין איזה חוש אחריות מפותח כאן שיצעק עליי תפסיק לדמיין כבר יא משוגע עם משאלת מוות באיגלו. ניסיתי מאוד מאוד לחפש את הקול הזה, אבל הקול שדווקא משך את אוזניי היה קולה של זמרת שקטה ומרגיעה, שהתנגן בפלייליסט הממוחשב של הגברת ההרפתקנית אופת העוגיות. בעוד אני מתלבט ומהרהר בבעד ונגד השגעון,  הקול של הזמרת משך אותי ודרש תשומת לב. כששמעתי את המילים של השיר התחלתי לצחוק בפנים מכמה שהכל יכול להיות מדוייק גם כשהאירוניה כבר מגוחכת. וזה היה השיר:
Lisa Hannigan - Safe Travels



ברגע שהצחוק הזה נרגע בפנים ואמרתי לה שאני הולך על זה, היא הפגינה שוב את קור רוחה, שלפה לי מפה של העיר ושרטטה לי בדיוק מה לעשות: "לכאן אתה הולך קודם כל, תקנה מדרסים עם רפלקטורים מבודדים לשים בתוך הנעליים. אחר כך אתה הולך כאן לסופר תקנה כמה דברים לאכול בדרך וגם ווסט צהוב זוהר שיהיה לך, אחרי הכל אתה לא משוגע... בסופו של דבר אתה הולך עד הצומת הזו ועומד ביציאה אחרי העיקול ומחכה לטרמפ". אמרה וציירה לי שלט שרשום עליו TROMSO מאיזו חתיכת קרטון שתלשה.  THE ADVENTURE IS BACK ON!




כשטומי חזר עם זוג הבלגים הודעתי לזוג שהם יכולים לשמור את הספה לעצמם ואני כבר יוצא חזרה לעיר לקחת טרמפים לטרומסו. טומי די היה מאוכזב מהרעיון וישר הסתכל על אשתו בפרצוף מאשים, מה עשית למשוגע הזה, עכשיו לא נוכל להחזיר את חובנו לאגודת המטיילים הבינלאומית של הקאוצ'סרפינג. אבל הוא הבין טוב מאוד את היצר והסביר לי איך לצאת חזרה לעיר. נורא רציתי עוד עוגיה אבל כבר קבלתי כאן כל מה שחיפשתי.





SUB ZERO WINS





Monday, August 17, 2015


עמוק בשלג


 אני אף פעם לא מצליח להיזכר באיזו שעה הגעתי לROVANIEMI. כמעט מהרגע שנחתתי בפינלנד הכל היה נראה כמו לילה אחד גדול, ובמיוחד אחרי כזו נסיעה סהרורית ברכבת לילה. זה היה נראה כמו אמצע הלילה, 4 לכל המאוחר, כשהשמש עדיין אפילו לא רומזת שבא לה להתעורר היום.  זה היה מהמצבים האלו שהנסיעה מהווה איזהשהו מקום בטוח, שמישהו מוביל אותך לאנשהו. הרכבת יודעת לאן היא לוקחת אותך, ולפחות עד שם אתה יכול להיות בטוח שלא יתנו שתקפא מקור. היא תסחב את התיקים בשבילך ותיתן לך מקום לנוח, עד שתהיה שוב ברשות עצמך. ואז הדלתות נפתחות בתחנה האחרונה, ובהיסוס כבד אני מעמיס את התיקים ויוצא לטבילת קרח ראשונה. במציאות, זה היה משהו כמו 8 בבוקר, ירד שלג כבד ובחנייה עשרות זוגות אופניים שנראו שכבר התרגלו לקור.



צעדתי לביתן הרכבת הקטן, זו הייתה הליכה קצרה עם יעד ברור וקרוב ומשם בטוח אמצא מפה של העיר,  או תיירים שעשו קצת עבודת הכנה או אבין מה קורה בכלל ולאן הגעתי. בפנים היו עשרות תיירים מהמזרח שלא הבינו מילה באנגלית ונראו מאוד משימתיים לגבי איסוף הרכבים המושכרים שלהם. בין המחשבה על לנסות לתקשר ולהבין מישהו מהם, לבין הנסיון לפענח את מפת העיר בפינית, העדפתי פשוט ללכת לקחת כוס קפה וללחפש קצת מידע באינטרנט לפני שאני יוצא להמשיך להסתובב בחושך. אגב פינית, זו אחת השפות היפות בעולם וכנראה גם מהקשות. אני לא כל כך שותה קפה ביום יום, אני אוהב כוס קפה טובה פעם בכמה שבועות, אבל במצב כזה חשוב להכניס קצת חום לגוף, זה מאוד מעורר, והכי חשוב זה תירוץ לשבת שם שעה, להוריד את התיקים ולהשתמש בWI-FI.

אז אחרי כמה בירורים וקריאה על רובניימי העיר, בירת לאפלנד, הנקודה בה מתחיל החוג הארקטי, הבנתי שלא נסעתי לכאן בשביל לשבת בבתי קפה, חגרתי את התיקים ויצאתי לכיוון מרכז העיר, בערך 2 ק"מ הליכה. מיותר לציין שמאוד קשה להבדיל בין כביש למדרכה עם ככ הרבה שלג, ובכלל מה יש לעשות במרכז העיר במה שנראה כמו לילה תמידי. 

נכנסתי לאיזה מרכז קניות, חיפשתי סופר לקנות קצת צידה לאותו יום ; לחמניות מקמח מלא, פירות וירקות, קצת גבינה, וישבתי להכין כמה סנדויצ'ים בבית קפה ממול. כשלא ככ ידעתי עדיין מה איתי ולאן אני הולך, באופן טבעי מצאתי את עצמי מאזין ומנסה לספוג את השפה והמנטליות של האנשים, לצפות בחיים מתנהלים להם ולנסות לזהות דברים אנושיים מוכרים, שיעזרו לי להבין שבני אדם באמת חיים כאן. ביציאה ממרכז הקניות השמיים היו כבר מעט מוארים, אז המשכתי להסתובב בעיר. מדרחובים מושלגים ומקושטים, עצי אשוח גדולים וצבעוניים, דוכנים לתיירים, סבתות מתגלצ'ות עם מחליקי קרח שהם הליכונים (באמת), ובעיקר, בעיקר, הרבה מאוד שלג.






על אף שהיה לי אוהל בתיק ותכננתי לישון בחוץ רוב הזמן, החלטתי שראוי שקודם כל אני אעשה מאמץ למצוא פתרון למקום מסודר לפחות ללילה אחד. לשים את הדברים, לעשות מקלחת חמה אחרי כמה ימים, ולצאת בכיף שלי בערב לראות אם הזוהר הצפוני יצליח איכשהו לזרוח דרך העננות הכבדה, שלאט לאט גיליתי כמה היא מאפיינת את פינלנד. עברתי במרכז המידע לתיירים ולקחתי חוברת עם כל המקומות שמשכירים חדרים באיזור.

הלכתי בין כמה מלונות והוסטלים עם כל התיקים, כשמאחד לשני אני מרגיש שאוזלת לי האופטימיות. כשאתה מבין מה זה המקום הזה בשביל חבר'ה נוצרים מרוסייה ומסקנדינביה, הלא זוהי בירתו ומשכנו של סנטה קלאוס בכבודו ובעצמו, ואני מגיע עם החרמונית מהארץ בשבוע הראשון של ינואר, ומצפה למצוא איזה חדר. אחרי שעתיים של חיפושים והתרוצצויות החלטתי להגיע שוב לנקודת המפלט הראוייה, איך לא, בית קפה במרכז העיר. לפחות היו שם קצת יותר אנשים וצעירים וקצת רוח חיים וגם קפה קצת יותר טוב. המשכתי והמשכתי לחפש, כשאני מוצא את עצמי מתפשר על מרחק, מחיר, רק תנו לי חדר. ניסיתי הכל, למצוא אנשים דרך הקאוצ' סרפינג ואפילו איגלואים מקרח היו מושכרים כולם לתקופת החגים ונחשבו אטרקציה. הייתי מאוד קרוב ללחזור לצידו של הנהר הקפוא ופשוט להתמקם שם. מסתבר שהלאפים (בני השבטים המקוריים מאיזור לאפלנד) היו לפעמים ישנים ככה על הרצפה בחוץ ושורדים בעזרת פרוות של חיות שצדו.

ניסיתי עוד מקום אחד, משהו כמו 70 ק"מ דרום מזרח, שמסתבר שמיועד לקמפינג - הספיק לי רק לקרוא שיש מקלחות חמות, הרמתי טלפון ותוך שניות כבר הייתי בדרך לאוטובוס לRANUA. זה הרגיש לי כמו חוויית קמפינג מבוקרת וגם אם המצב יהיה נורא אולי אני אדפוק להם על החלונות ואתחנן שיתנו לי לישון על הספה בלובי. (אגב גם שם הייתה תפוסה מלאה בכל כפר הנופש, מדשאת הקמפינג הייתה לבנה ופנוייה לחלוטין).

 כשהגעתי לRANUA כמובן שכבר היה שוב חושך מוחלט. הגעתי לאיזור הקבלה של כפר נופש, בלב איזור שהוא גן חיות לבעלי חיים ארקטיים, מוקף ביער עם ארזים פיניים קלאסיים. ראיתי שם בפנים את קישוטי החג ואווירה חמימה, אנשים שחזרו מכל מני אטרקציות ספארי שלג, ואני רק מבקש מקום לשים את האוהל שלי. כמובן שהם קצת הופתעו אבל לא מנעו ממני את המשאלה שלי. הפקידה הסבירה לי לאן ללכת ואיך להיכנס למקלחת החמה וכו. במקום מפתח לחדר - מקבלים שלט לשים על האוהל כדי שאנשי הצוות יידעו ששילמת. ניסיתי להרוויח עוד כמה שניות בחום של הלובי, ואז כבר יצאתי שוב להתמקם.

איזור הקמפינג הוא בעצם גן שעשועים שמוקף באיזורים לחנייה של קראוונים ואוהלים, כשלידו בניין כמו בפארקים בארץ, עם שירותים מקלחות וסאונה. כמובן שהייתי היחידי באתר, מיהרתי לפנות קצת שלג באיזו פינה, להקים את האוהל, לסדר שכבות בידוד ושמיכות צמר, ונכנסתי למקלחת. במשך השעה הקרובה עברתי בין המקלחת לסאונת העץ היבשה כשאני מבקש לספוג כל טיפה של חום שנמצאת סביבי. אני זוכר שהתרגשתי ממש, כמו בכל הטיול הזה, מזה שאני נמצא כרגע בחוייה הזו ואפילו מצליח להתנהל בלי טמטום מיותר (בעיניי כמובן), ושיש פתרון להכל. ידידה שלי הגיבה על אחת התמונות ב" INTO THE WILD", ואז נזכרתי קצת בסרט ועל המסר שם בסוף שהאושר אמיתי רק אם חולקים אותו. היה לי מספיק זמן לחוות ולעבור עם עצמי דברים בטיול הזה, ובשלב כזה רציתי נורא קצת לשתף ולספר ואולי גם להגיד שהכל בסדר איתי. איזה מזל שביער  הזה היה WIFI.













אני זוכר כמה שיחות נעימות מאוד מאוד בווטסאפ, ושסיפרתי בהתלהבות מה עבר עליי ביומיים האחרונים. ישבתי בתוך האוהל וניסיתי להסתכל כמה דקות דרך הרשת. אולי במקרה העננים יתפזרו? מהר מאוד הבנתי שזה לא הולך לקרות היום. את רוב הלילה עברתי בשלום, לאט לאט הבנתי שאני צריך עוד כמה שכבות במיוחד על האצבעות ברגליים שקפאו הכי מהר, אבל ברגע שהבנתי את זה נרדמתי כמו שצריך עד בערך 4 בבוקר. ב4 קמתי מהרעידות של עצמי כשאני לא מסוגל כבר לחמם את עצמי יותר ומבין שאני מוכרח לעשות משהו. כשיצאתי החוצה הבנתי שיש סופה נוראית ומלא שלג ורוח הפכו את המצב לקשה. רצתי שוב לעשות עוד מקלחת חמה וישבתי קצת בתוך הביתן עד שהרוחות נרגעו, לתפוס עוד 3 שעות שינה.

בבוקר גיליתי שמישהו מROVANIEMI חזר אליי לגבי קאוצ' סרפינג ואמר לי שאני מוזמן להיום בערב. עשיתי סיבוב אחרון בכפר הנופש, צילמתי קצת את כלבי המזחלות שחיכו לצאת לסיבוב נוסף, ועברתי בחנות המזכרות בדרך החוצה. האוטובוס חזור יוצא רק ממרכז העיר ולא עובר בכפר הנופש, ככה שציפתה לי עוד שעה של הליכה בשלג עמוק עם התיקים. בדרך הרגשתי שאני מתחיל להתרגל לכל השלג ולתנאים האלו, וזה אפשר לי הרבה יותר להסתכל מסביב ולהתפעל מארץ הפלאות החורפית הזו, מהמחשבות ההרפתקניות שלי ומקבוצת איילי צפון(REINDEER) יפייפים שראיתי מעבר לכביש. בתחנת האוטובוס ישבו חבר'ה מקומיים שמאוד התפעלו לשמוע שאני מישראל, ועל אף שלא הצליחו לתקשר כל כך באנגלית הם התעקשו להזמין אותי לבירה. החטיף היחידי שהיה שם היה מן פנקייק עם ריבה שהרגיש לי כמו קינוח יוקרתי וזללתי אותו בעונג בעודי מחכה לאוטובוס. הרגשתי שסופסוף תהיה לי דרך גם לפגוש חבר'ה מקומיים ולראות את העיר הזו באמת, וגם שיהיה לי בסיס להיות בו כשאני מחכה לערבים לצאת ולראות את האורות. אולי, אולי העננים יתפזרו? התחזיות והאנשים המקומיים היו הרבה פחות אופטימיים....











GULO GULO - חיה נפוצה בפינלנד, בעברית - גרגרן- באנגלית WOLVERINE



כן שומע? קצת זוהר צפוני שירקוד בשמיים וקח אותי הביתה בשלום..תודה.




Wednesday, August 5, 2015


לילה ראשון בפינלנד

את חצות הלילה של השנה החדשה העברתי בכניסה לבידוק הביטחוני בנתב"ג. זוג שהפתיע אחד את השני בחצות עם הרבה חברים מסביב בלונים והצעת נישואין. קטע מרגש מאוד, נכנסתי לדיוטי פרי עם חיוך.

מלבד כמה שעות המתנה שעלו בכאב גב בשדה התעופה של איסטנבול, הטיסות עברו די בשקט. נסיון לאזן בין קוצר הרוח והדמיון שתמיד מתחיל להשתולל במטוס, לבין ההבנה שכדאי שאנוח קצת כי מצפה לי טיול מאתגר ויום ארוך אחרי נחיתה בהלסינקי בבוקר. בטיסה מטורקיה פגשתי זוג פיני מהלסינקי שחזר מחגיגות השנה החדשה בדובאי. הם היו ממש נחמדים ואדיבים ושמחו להסביר לי קצת על הלסינקי ועל עצמם, ובכל מה שהיה קשור בעיר עצמה הציעו המון טיפים ועצות. ברגע שסיפרתי להם שאני נוסע צפונה, היה להם מבט חצי מרחם חצי בהלם ורק איחלו לי הרבה בהצלחה. הם הציעו איזה מקום אבל אמרו לי שבד"כ נוסעים לשם בקיץ ולא עכשיו... ושוב, אמרו שאם אני חוזר להלסינקי באיזהשהו שלב הם ישמחו להיפגש.

הלסינקי הייתה די אפורה באותו זמן, הם קיוו לחורף לבן אבל ידעו שזה לא כל כך אופייני. עיר אירופאית עם מבנים מרשימים ועתיקים. הרוח הקרה מהים מצליפה וההרגשה היא של הרבה פחות מאפס. לוקח לגוף זמן להתמווד עם הטראומה הפתאומית של לילה לבן, הטמפרטורה, 40 קילו על הגב, עוד תיק מקדימה, תיק למצלמה בצולבת והליכה ארוכה בקור. האדרנלין שליווה אותי מאתמול כבר לא עוזר כמו שחשבת שהוא יעזור. לאט לאט מתרגלים שדרך המחשבה מעתה והלאה היא לאזן בין יצר ההרפתקנות לבין הידיים שנרדמות והכתפיים הדואבות. הלכתי את הלסינקי מצד לצד בחיפוש אחרי אטרקציה ולו מינימלית ביותר שיהיה לי מה לעשות עד הרכבת בערב. במקום כזה אטרקציה = כוס קפה רותח ומקום יבש להניח רגע את התיקים. קצת הסתובבתי, קצת הלכתי לאיבוד, וניסיתי לשאול אנשים מה כדאי לעשות כמה שעות. הרגשתי את העיר שלילה לפני בטח פעמה וגעשה בחגיגות, את הפוסטרים על המסיבות שכבר עברו ואת חוסר התכונה בה. כנראה שעכשיו היא כולה בהאנגאובר וחזרה לביתה להיות מול האח, סהכ זה חג וכריסמס וקר. כבר בשעה 15 בערך נהיה חשוך לגמרי. חוץ מכוס הקפה קניתי דבר אחד ממש מהר שהבנתי שאם אני לא רוצה לסבול כל הטיול זה חובה - שפתון נגד יובש :) .




אפרוריות



על הגג של מלון TORNI במרכז העיר הלסינקי, יש באר קטן ובית קפה עם מרפסת ענקית שאפשר לצאת אליה ולראות תצפית של 360 מעלות על העיר. הכל מואר וחגיגי לכבוד כריסמס, מלמעלה הרחובות נראים חמימים כמו גחלים לוחשות שמטפסים למעלה אל תוך האוויר הקפוא. השילוב הזה והאפשרות לראות אותו מלמעלה, ממקום קצת מנותק, מתחיל ליצור בך את התחושה הזו שבני אדם לא שייכים לכאן, שהחיים מתקיימים כאן על אף ולמרות הקור, ומי שחי כאן כבר התרגל מזמן, זה בדם שלו. וזו עוד רק הלסינקי.


הגג של מלון TORNI בהלסינקי


נקודת תצפית יפה ודרך להעביר כמה שעות בהלסינקי לפני הנסיעה צפונה


הקתדרלה של הלסינקי


העיר מקושטת לכבוד כריסמס


וגם חנויות הצעצועים...


 את רכבת הלילה מהלסינקי לROVANIEMI מכנים "SANTA CLAUS EXPRESS". רובניימי היא בירת לאפלנד, ונחשבת בעיניהם למקום מוצאו של סנטה קלאוס. היא גם יושבת בדיוק על קו רוחב 66 צפון הלא הוא החוג הארקטי ובו השמש לא שוקעת ביום הארוך בשנה ואינה זורחת ביום הקצר ביותר. הרכבת יוצאת בסיבות 18 בערב ומגיעה לרובניימי בערך ב9 בבוקר, אחרי שיצאה מהלסינקי לכיוון צפון מערב, ונסעה צמוד לקו החוף של מפרץ בוטניה המפריד בין שבדיה לפינלנד. בהתחלה חשבתי שזה מעולה שבכרטיס אחד שילמתי גם על הסעה וגם על מקום לישון, אבל התבדיתי מהר כשגיליתי שברכבת תמיד יש אור כדי שאף אחד לא יפספס את התחנה שלו, וכל הודעה של הכרוז על התחנה הקרובה מלווה בצפצוף חשמלי מחריש אוזניים לפני ואחרי, שוב, לאותה מטרה. קשה מאוד לישון יותר מרבע שעה רצוף, גם בגלל האור והרעש אבל גם בגלל ההתרגשות הגדולה והדריכות להגיע ולהתחיל לטייל, או במקרה שלי גם קצת להבין איך לשרוד. ברובה הגדול של הדרך, אם החושך הגדול מאפשר בכלל, רואים רק יערות גדולים עם ארזים, וכתמי שלג שלאט לאט הולכים ונהיים למקשה אחת על הכל. מדי פעם יש כפרים או בתים מפוזרים באמצע השדות. בתקופה הזו של השנה גם הבתים מקושטים ומוארים, ובכל חלון תמצאו את ה"חנוכייה" הנוצרית (ADVENT LIGHTS). ממש כמו בחנוכה אצלנו, רק ששם זה אפילו יותר ברור כמה חשוב האור הזה והחמימות שכל בית מייצר, בחורף כל כך ארוך וקשה.

עד כאן ההקדמה לבלוג כולו, על איך הגעתי פתאום ללאפלאנד והקדמה לטיול כולו. הפוסט הבא כבר עמוק בשלג ;)





31 לדצמבר, 2013

מתעורר מליקוקים של כלבות מתוקות של חבר, על הספה בדירה שלו ביד אליהו. קצת מטושטש עדיין מהלילה שעבר באיזה מועדון בתל אביב. יותר משהייתי מטושטש, היה לי בפנים איזה חוסר שקט. לא חוסר שקט מהסוג שליווה אותי משך השנה הזו, בה עבדתי כמנהל תיקי לקוחות בחברת היי טק בעזריאלי, ונתתי לעיר ולכל מה שהיא ייצגה בשבילי להיכנס לי עמוק מתחת לעור. מלקום מוקדם בבוקר להתאמן, לעבוד עד 21 בערב וישר לצאת למסיבה או פאב. מי שמכיר אותי יודע שגם הייתי מתקלט מוזיקה ג'מייקנית ודי פעיל אז בכל מה שקשור לזה. זה לא היה חוסר שקט מהסוג של הרגשות הסוערים שליוו אותי, מההתמודדות עם עצמי או עם אהבה בלתי ממומשת. זה היה חוסר שקט מהסוג הטוב ביותר, כזה שמביא אותך לפעולה. כזה שמבקש שתעשה לעצמך טוב, ובדרך כלל מוציא ממני ספונטניות אדירה וגורם לי להפתיע אפילו את עצמי. קמתי עם החוסר שקט הזה וצעדתי לכיוון עזריאלי לקחת אוטובוס הביתה, כשההליכה והתנועה עזרו להכל לזרום ולשקוע במקום הנכון. שלחתי אז באותה תקופה קורות חיים והלכתי לראיונות וידעתי שאני מתחיל משהו לקראת סוף ינואר, ככה שחשבתי עם עצמי איך אני רוצה להעביר את הזמן הזה בחיפוש אחרי חוויה משמעותית. אני אוהב שגרה, יודע לגוון גם כשאני נמצא בה, אבל אני מדבר על משהו שזוכרים כנקודת ציון. משהו שיעורר בי תחושת התעלות.

התחלתי לחשוב על נסיעה, וכשירדתי מהאוטובוס עברתי בבנק לראות מה המצב ולוודא שזה אפשרי גם בלי לשבור חסכונות. הרי ערב השנה החדשה יכול להיות די כיף פתאום לתפוס טיסה ולנסוע לאנשהו, וכשהתחושה הזו עולה בך ויש אפשרות, זה לא ירפה. בכלל, הרעיון של לנסוע לשדה התעופה ולקנות כרטיס לאנשהו מעכשיו לעכשיו היה גם רעיון אדיר ששווה לכולנו לעשות לפחות פעם אחת. אז הוצאתי קצת מזומן שיהיה לכרטיס, ארזתי תיק ונסעתי לשדה. בדרך הסתכלתי על כל מני טיסות, וכל פעם ששמעתי לונדון או אמסטרדם, אפילו שבהתחלה נשמעו כמו רעיון טוב וכמו מה שיקרה בסוף, זה הרגיש לי מוכר מדי ואפילו קצת סתמי. לשבת לשתות לעשן אני יכול גם בתל אביב וזה ממש לא מה שדיבר אליי. רציתי הרפתקאה, ולא חופשה.

ראיתי איזו טיסה להלסינקי, וידעתי שזהו זה. זה מה שאמור לקרות כנראה, ולהפנים את זה גרם לי לתחושה של אקסטזה נהדרת. זה בדיוק מה שחיפשתי, זה חלום ששלפתי הרגע מהתת מודע שלי בלי לתכנן ובלי להתכונן אליו. שמעתי מחברים שהיו שם שזו עיר מגניבה עם מסיבות ואווירה מיוחדת, אז לא יזיק לבלות איזה לילה שם. המחשבה לנסוע צפונה ללאפלאנד התחילה כבר להדהד לי בראש עם תמונות של איילים ושל הזוהר הצפוני. אבל מה, מאיפה אתה יודע בכלל מה יש שם? זה רק איזה שם של מקום שיש לך בראש וחלמת פעם ובתכלס זה מדבר של שלג שבמציאות אין לך מושג איך מגיעים אליו , כמה קר, איך מסתדרים שם והכל. לא עניין אותי. אני מכיר טוב מאוד את התושייה שלי, את יכולות ההתמצאות והאלתור שלי וזה כל מה שאני צריך. בדקתי את הטמפרטורות הצפויות שם, סביב האפס קצת פחות והיה נדמה לי שנהדר, אני מכיר את זה מטיולים מהמדבר בארץ, היו לי קצת בגדים חמים בתיק אז העדפתי לא לדאוג. בסוף קניתי כרטיס לאותו ערב לפינלנד דרך טורקיה. התקשרתי לבן דודי היקר שגר בניר צבי ושאלתי אותו אם יש לו קצת זמן להעביר איתי עד הערב. הוא היה קצת יותר מחובר למציאות באותו רגע, ודאג שאקח גם חרמונית, כובע צמר וכפפות (תודה איתי בזכותך אני חי היום) ואפילו לקח אותי להורים שלו לעשות כמה שוטים של למונצ'לו ביתי לחמם את הגרון לפני הנסיעה ושאצליח להירדם במטוס (כן בטח). "כשאתה נמצא בהלסינקי, ליד המים, יש שוק של אוכל שיש בו המון דברים טובים. מישהו מוכר שם ריבות עם פירות יער מפינלנד, אחד הדברים הכי מיוחדים שיש. לא תפספס." אמר לי דודי, וזה בערך הטיפ היחידי שידעתי לפני שטסתי. לא איפה אישן, לא לאן ללכת. הייתה לי הכוונה והשגחה מסוג אחר בטיול הזה, כמו שגיליתי מאוחר יותר. וכן, ידעתי שיש גם רכבת לרובניימי שבלאפלנד. 15 שעות. נילס האווזים והזוהר הצפוני, הנה אני בא !


הקדמה

לכל מי שעשה\תה את הצעד והגיע עד לכאן, זה כבר אומר הרבה, אז המון תודה ומקווה שתיהנו מהיומן הזה כמו שאני נהנה מהדרך בה הוא נכתב במציאות וגם בדמיון כבר כמעט שנתיים. כמובן שבראש ובראשונה יצרתי אותו בשבילי, כמרחב לכתיבה, שיתוף, תיעוד ויצירה, אני בטוח שהוא יהווה מסע בפני עצמו, עם הזכרונות, הרגשות, הרשמים והתובנות- וכמובן שיספק לי עוד מזון לחלומות להוציא לפועל עוד טיולים בסדרה הזו.

אני אשמח מאוד אם גם אתם, תמצאו בו מעט השראה, לראות אחרת את המקום שבו אנחנו חיים, בין אם זו הסביבה הקרובה או מקומות שעדיין לא חלמתם עליהם. לצאת לטייל לרוץ להעיז להתרחק מהגרביטציה של המוכר והידוע, גם אם זה לא כרוך בלישון באוהל בשלג בלאפלנד, אלא ביום יום.

קל לספר על הצדדים הטכניים, לאן, איפה, מה ליד מה ואיך, תיאורים ויזואליים של נופים אנשים ותופעות. מה שבד"כ נעלם מהסיפור ונשאר איתנו בפנים, הוא איפה זה נגע בנו ומה זה עורר בנו. דברים שלומדים תוך כדי תנועה, מפגש עם תרבות אחרת ועם מציאות אחרת שבונה עולם אפשרויות שונה ואפילו תת מודע קולקטיבי רחב יותר. לקבל את הזכות להשתתף בו מעט, להאזין לו, להתבונן, שם מתחילה האלכימיה להתיך בנו את הרבדים האלו ומשם אנחנו חופשיים ומוזמנים לשתף אותם בהוייה שלנו כל החיים.

השם של היומן הזה הוא כמובן מחווה למה שבעיני, היא סדרת הטלויזיה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם. אני זוכר שלקראת אמצע שנות ה90 התחילו לשדר את הסדרה בערוץ 3. משהו שם ריתק אותי אפילו שלא הייתי קרוב להבין אחוז ממה שקורה שם מתחת לפני השטח הכביכול שקטים ומשעממים. לא עמוס באקשן ובמתח כמו רוב הסדרות שתמצאו היום, אבל מעיין נובע של פשטות חוכמה ואהבה. אוטופיה שאינה רחוקה כל כך מהמציאות ומהאנושיות וכל מה שכרוך בחיים שלנו כאן. אם יש לכם סבלנות ומחפשים משהו טוב לראות, תהא זו המלצתי הראשונה. יחד עם הסדרה הזו ואנציקלופדית החלל של אייזיק אסימוב שהייתי קורא ביסודי, התחלתי לחלום על היום שבו אראה את הזוהר הצפוני.

תוכלו למצוא כאן הרבה רשמים אישיים וקצת פרוזה, תמונות, מוזיקה שליוותה אותי וכמובן גם קצת המלצות או טיפים שיעזרו לכם אם אי פעם תמצאו את עצמכם בלאפלנד בואכם הקוטב הצפוני ;)

תודה לכל מי שעזר במהלך הדרך בטיולים האלו או במציאות, גם למי שנתנ\ה השראה לצאת להרפתקאות, ויותר מהכל תודה מיוחדת לקרולינה, שלא הסתפקה באלפיים תמונות וסיפורים, ונתנה לי את ההשראה והדחיפה להעלות את הדברים על הכתב וגם לחלוק אותם. Gracias ;)


Ranua Zoo, Finland.

לתמונות של הזוהר הצפוני תיאלצו לחכות קצת, או לבדוק אצלי בפייסבוק או בערוץ יוטיוב \ וימיאו .